עמרי ויצמן- סיפורו של סבא פנחס
סבא פנחס
עליתי בשנת 1949. כשהגענו לארץ לקחו אותנו
לקיבוץ בית אורן.
עליתי לארץ בגיל 18 בתנועת
נוער ציונית " צעירי ציון" מטוניס. נתקלנו בקשיים כשהגענו לארץ. שלחו
אותנו לקיבוץ והתנאים של הקיבוץ היו חדשים עבורי. הכל התנהל ביחד, אוכלים ביחד,
חיים ביחד וגם מחלקים את הכסף ביחד לכולם. ואני הבאתי איתי קצת כסף מחו"ל
וכשנתתי לקיבוץ לא ידעתי שזה גם מתחלק לכולם. קושי נוסף שהיה הכי גדול עבורי היה
שנתנו לנו העולים החדשים לעבוד בפרדסים, ברפת , בבנייה, שיבצו אותנו בעבודות
פיזיות ואילו המנהלים שבקיבוץ יצאו לעבוד בערים כמו בחיפה. בגלל שהיינו עולים
מצפון אפריקה הרגשנו מקופחים באותה התקופה.
באתי לבית אורן והקמנו את
קיבוץ רגבים שקיים עד היום הזה, אני וכל הקבוצה לא הייתי לבד היו חברים
שהיו איתי ,היינו תנועה גדולה ביחד קראו לנו "צעירי ציון". בקיבוץ דגלנו
בחברה שוויונית שהיא חברת מופת הכל עשינו ביחד. היו בארץ עוד מחנות של עולים
מאירופה, אך אנחנו הובדלנו מהם בזה שהייתה לנו ייחודיות משלנו שמתבוססת על
אידיאולוגיה אחת של חיים קולקטיביים וכולנו בעלי שאיפה אחת להגיע לארץ ישראל
ולהקים קיבוץ.
המייסדים עלו מצפון אפריקה
בגרעין עולים שעבר הכשרה בבית השיטה ומגרעין עולים מאיטליה שעברו הכשרה בגבעת
ברנר. שתי הקבוצות הצטרפו לקראת העלייה לקרקע להכשרה בכפר סבא, ולאחר משלט בגבעת
הרקפות בסמוך לקיבוץ גלעד עלו לקרקע ברגבים, בשנת 1948. במרוצת הזמן הצטרפו חברים
מתנועת דרור וממחנות העולים-ילידי הארץ ועולים מצרפת.
לחמתי במלחמות ישראל: בשנת
57' ב"מבצע סיני", ובשנת 67' במלחמת "ששת הימים" ובשנת 73'
במלחמת "יום כיפור". בתום שירותי התנדבתי לעבוד כאזרח עובד צה"ל.
בארץ עליתי ללא אימי וחייתי כחייל בודד הייתי לבד אך חיינו כמו בקומונה כולם. היה
לי קושי ודאגה לאמא שלי שנשארה בגולה. מבחינת השפה ידעתי אותה כי למדתי בבי"ס. הרגשתי שלם עם עצמי, הייתי ציוני מגיל 17 והרגשתי
מצוין ורציתי כל הזמן להגן על המדינה שלי כי עברנו הרבה דברים רעים עד שקיבלנו את
המדינה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה