אמי סיפור עליה מלטביה

ההחלטה נפלה בין שנות 72-73, האנטישמיות מאסה עלינו ודאגנו לעתיד ילדינו.

הייתה בעיה אחת עם כך שנוכל לעלות לארץ מכיוון שלטביה היתה "מדינת ברזל" בכך שאי אפשר לצאת ולהגר מגבולותיה.

 היינו מקיימים את מנהגי החג בסתר וכל לילה שומעים " קול ישראל, בתקווה שלא יתפסו אותנו..

בכדי לעלות לארץ בצורה חוקית נדרשנו להגיש בקשה רשמית לרשויות ולהפתעתנו קיבלנו את האישור אחרי חודש והיינו מוכרחים להסתלק תוך פחות מחודשיים ולהשאיר את כל חיינו מאחור.

עלינו ארצה ב18.4.1980 ,שנפל על יום הזיכרון בארץ. יצאנו בטיסה ממוסקבה (בירת ברית המועצות)  לוינה, וכמה ימים לאחר מכן, מטוס אל על הטיס אותנו לישראל.

קיבלנו אישור לעלות רק כשתי משפחות נפרדות הכוללות זוג הורים (סבתא וסבא רבא) ובן (סבא) וזוג הורים(סבתא וסבא רבא) ובת (סבתא)  עם ילד אחד קטן (אבא) יולי, הבן שלנו.

בישראל, ההתאקלמות הייתה קשה, נתנו לנו 90 דולר ואמרו לנו "תחיו מזה".....

למרות זאת היו אנשים שעזרו לנו והביאו חבילות של אוכל ופריטי לבוש.

עזרו לנו גם במציאת עבודה ובמיקום למגורים

סבא אילייה: " לא שמרתי על אותו עיסוק מריגה ששם עבדתי במפעל למוצרי עור, אחרי העלייה לישראל התחלתי לעבוד ב"שטיחי כרמל" ושם עבדתי עד הפנסיה.

סבתא לובה: "אני שמרתי על אותה פרנסה כמו בריגה של עבודה במרכזיה טלפונית ובארץ המשכתי בכך בחברת הטלפונים בזק גם עד הפנסיה".

כשעלינו לארץ הבנו שהשם של הבן שלנו "יולי" לא מתאים לסגנון הישראלי אז החלפנו את שמו ליואל

מכיוון שכשעלינו ארצה מלאו ליואל שנתיים והוא התחיל לדבר בעצם התחלנו שלושתנו ללמוד ולדבר את השפה.

מאז ועד היום אנחנו מתגוררים בנתניה ליד כל הנכדות וחיים חיים שלווים….