שני ברר- סיפור עליה

אני תומי שמידק ואני עליתי מברוקלין הרחוקה שבארצות הברית.

אני גרתי בברוקלין כל חיי אך הייתי יהודי.

דני חברי הטוב התחתן ולא היה ספק שלא אגיע לשם, שם בחתונה פגשתי אותה, את שולה שלי, אהבת חיי.

שולה לקחה אותי ואת חברי שליווה אותי באותם ימים לסיור בארץ. אחר עשרה ימים של טיול משותף היה ברור לשנינו- אנחנו עוד נתחתן…

אחרי 10 ימים של כיף חזרתי לברוקלין והבטחתי לשולה- שולה שלי שאני אחזור. במשך שנה לא הפסקתי לחשוב על שולה. כל השנה הזאת התכתבנו ודיברנו בטלפון ללא הפסקה ובתום השנה לפני שחזרתי התארסנו בשיחת טלפון.

שחזרתי לירושלים הרגשתי תחושה של בית ולא יכולתי לחשוב על לעזוב את המקום המדהים הזה. ולאחר כמה זמן בארץ שולה ואני החלטנו שאנחנו עוברים לברוקלין, לביתי האמיתי שלי, וקבענו שלפני שהילד הבכור שלנו יעלה לבית הספר היסודי נחזור. לאחר 3 שנות נישואין שלנו נולדה לנו עדי- עדי שלי, הרגשתי את ההרגשה הכי טובה בעולם, מה יותר טוב מילדה שנולדה? עדי הייתה ילדה יפייפיה ופשוט ראיתי אותה והתמוגגתי. עדי נולדה ב-6 ליוני 1974 היום הטוב בחיי. לאחר שנתיים הגיע עוד יום כזה- יום שבו נולד לנו אופיר- אחיו הקטן של עדי. וכשעדי הגיעה לגיל 5 עלינו לארץ.

את עדי קיבלו בצורה מדהימה, התנהגו אליה מדהים! מדי פעם היו צוחקים על המבטא שלה ואני אפילו זוכר שפעם אחת היא התאמנה על האות ר מול המראה בבית. אני בכלל לא מתגעגע וגם לא התגעגתי לברוקלין- כל משפחתי עלתה יחד איתי. טוב לי בארץ מאוד ויחד עם ילדיי ומשפחתיהם אני מרגיש הכי טוב בארץ.